ביום ראשון בערב סבתא חנה שלי עברה לעולם שכולו טוב, כך אני מקווה.
בהלוויה אמא שלי הקריאה קטע שכתבה עליה, וחשבתי לצטט חלקים ממנו:
"חנה, סבתא חנה, או כפי שקוראת לה רוני (אחותי) מאז שנולדו הנינים "סבתא סבתא חנה", הלכה לעולמה בגיל תשעים ושלוש. ביום שישי אמרה לנו "די, חייתי את חיי, ועכשיו מספיק" וביום ראשון בערב הלכה לעולמה במה שנקרא "מות-נשיקה". מותה תאם לחייה: ככל שהדבר היה תלוי בה, הייתה בוחרת לא להכביד, לא ליפול למעמסה על אף אחד. אם הייתה יודעת שיבואו אנשים במיוחד ללוויתה, הייתה אומרת "לא הייתם צריכים", כפי שהייתה מגיבה על כל מתנה שניתנה לה.
התואר 'גבורה' לא מתקשר, לכאורה, לסבתא חנה, אשה קטנה, 'כולה' מטר חמישים. אבל זה מה שהיא הייתה: אשה אמיצה. בגיל שבע עשרה, כחניכת השומר הצעיר עלתה חנה שניידר לבדה מנמוקשט, ליטא. אף שנישאה ליוסף כהן פעיל באצ"ל, בחרה להתנדב להגנה. בעגלה של יונתן (אבא שלי כשהיה תינוק), מתחת לשמיכה הבריחה נשק ובסיטואציה סוראליסטית גויסה על-ידי יוסף לאבטח אותו באקדחה בעת פעולה של האצ"ל.
לפני ארבעים שנה, כשהכרתי את חנה לראשונה כבר חיה לבד. אף פעם לא התלוננה, לגמרי שמחה בחלקה. היא הייתה המוציא והמביא הבלעדי של חייה. את פרנסתה מצאה בעבודת פשוטה, כזו שעליה לא מקבלים משכורת ראויה, אבל איזה פלאים חוללה באמצעים הדלים שעמדו לרשותה: תמיד לבושה היטב, מאופרת ומחייכת.
בכל התקופה העצמאית והגאה ההיא נעזרה רק בשי, הנכד הצעיר, שגרר עבורה את פחי-הנפט במעלה המדרגות הרבות עד ביתה. כל עוד עמד לה כוחה היתה גאה, שמחה ועצמאית. כשהזדקנה והתקשתה לעלות במדרגות הרבות, ולתחזק את הדירה ברמת גן, עברה לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אל יונתן ואלי. היא רצתה בזה, וגם העריכה מאוד את הנאמנות והדאגה של יונתן, התפעלה כיצד הכין בתשומת-לב את הדירה בירושלים ו"חשב על הכל, אפילו על קערת-כביסה"!
מה שפחות אהבה היה הוויתור על פרטיות ועצמאות שנבעו ממגוריה בבית-האבות. היא לא אהבה פעילויות משותפות "עם הזקנים" ולכן קבעה לעצמה סדר-יום קבוע. מאוד בודד ונזירי, אבל לרוחה: לבד הכינה את ארוחותיה, הקשיבה לרדיו, צפתה בטלוויזיה, וקראה. חנה לא הייתה אשת ספרות, היא קראה את העיתון מתחילתו ועד סופו, קראה וזכרה. יכולת הזיכרון שלה היתה מדהימה, תמיד ידעה איזה מפלגה זכתה בבחירות, באיזו שנה, מי היו חברי-הכנסת ומי היה שר-החינוך, היא הייתה בעניינים ולעולם היתה לה משנה פוליטית סדורה שנהנתה להתווכח עליה.
הלוואי שכך היה נמשך אבל זיקנתה הייתה טראגית. אחרי שברגע אחד התעוורה, קיבלה לא בחן את ההכרח הגמור להעזר באחרים. יתכן שגם בקושי זה הייתה עומדת בגבורה האופינית לה, אבל אז הלך לעולמו נכדה אבי ואחר-כך נפטרה ממחלה קשה בתה שושקה. אסונות שבשום אופן לא יכלה להבין או להכיל. נחמתה היחידה היו הנכדים והנינים שהשיבו לה אהבה.
נוחי בשלום על משכבך סבתא סבתא חנה."
בהלוויה אמא שלי הקריאה קטע שכתבה עליה, וחשבתי לצטט חלקים ממנו:
"חנה, סבתא חנה, או כפי שקוראת לה רוני (אחותי) מאז שנולדו הנינים "סבתא סבתא חנה", הלכה לעולמה בגיל תשעים ושלוש. ביום שישי אמרה לנו "די, חייתי את חיי, ועכשיו מספיק" וביום ראשון בערב הלכה לעולמה במה שנקרא "מות-נשיקה". מותה תאם לחייה: ככל שהדבר היה תלוי בה, הייתה בוחרת לא להכביד, לא ליפול למעמסה על אף אחד. אם הייתה יודעת שיבואו אנשים במיוחד ללוויתה, הייתה אומרת "לא הייתם צריכים", כפי שהייתה מגיבה על כל מתנה שניתנה לה.
התואר 'גבורה' לא מתקשר, לכאורה, לסבתא חנה, אשה קטנה, 'כולה' מטר חמישים. אבל זה מה שהיא הייתה: אשה אמיצה. בגיל שבע עשרה, כחניכת השומר הצעיר עלתה חנה שניידר לבדה מנמוקשט, ליטא. אף שנישאה ליוסף כהן פעיל באצ"ל, בחרה להתנדב להגנה. בעגלה של יונתן (אבא שלי כשהיה תינוק), מתחת לשמיכה הבריחה נשק ובסיטואציה סוראליסטית גויסה על-ידי יוסף לאבטח אותו באקדחה בעת פעולה של האצ"ל.
לפני ארבעים שנה, כשהכרתי את חנה לראשונה כבר חיה לבד. אף פעם לא התלוננה, לגמרי שמחה בחלקה. היא הייתה המוציא והמביא הבלעדי של חייה. את פרנסתה מצאה בעבודת פשוטה, כזו שעליה לא מקבלים משכורת ראויה, אבל איזה פלאים חוללה באמצעים הדלים שעמדו לרשותה: תמיד לבושה היטב, מאופרת ומחייכת.
בכל התקופה העצמאית והגאה ההיא נעזרה רק בשי, הנכד הצעיר, שגרר עבורה את פחי-הנפט במעלה המדרגות הרבות עד ביתה. כל עוד עמד לה כוחה היתה גאה, שמחה ועצמאית. כשהזדקנה והתקשתה לעלות במדרגות הרבות, ולתחזק את הדירה ברמת גן, עברה לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אל יונתן ואלי. היא רצתה בזה, וגם העריכה מאוד את הנאמנות והדאגה של יונתן, התפעלה כיצד הכין בתשומת-לב את הדירה בירושלים ו"חשב על הכל, אפילו על קערת-כביסה"!
מה שפחות אהבה היה הוויתור על פרטיות ועצמאות שנבעו ממגוריה בבית-האבות. היא לא אהבה פעילויות משותפות "עם הזקנים" ולכן קבעה לעצמה סדר-יום קבוע. מאוד בודד ונזירי, אבל לרוחה: לבד הכינה את ארוחותיה, הקשיבה לרדיו, צפתה בטלוויזיה, וקראה. חנה לא הייתה אשת ספרות, היא קראה את העיתון מתחילתו ועד סופו, קראה וזכרה. יכולת הזיכרון שלה היתה מדהימה, תמיד ידעה איזה מפלגה זכתה בבחירות, באיזו שנה, מי היו חברי-הכנסת ומי היה שר-החינוך, היא הייתה בעניינים ולעולם היתה לה משנה פוליטית סדורה שנהנתה להתווכח עליה.
הלוואי שכך היה נמשך אבל זיקנתה הייתה טראגית. אחרי שברגע אחד התעוורה, קיבלה לא בחן את ההכרח הגמור להעזר באחרים. יתכן שגם בקושי זה הייתה עומדת בגבורה האופינית לה, אבל אז הלך לעולמו נכדה אבי ואחר-כך נפטרה ממחלה קשה בתה שושקה. אסונות שבשום אופן לא יכלה להבין או להכיל. נחמתה היחידה היו הנכדים והנינים שהשיבו לה אהבה.
נוחי בשלום על משכבך סבתא סבתא חנה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה